Greece and the islands- אתר יוון והאיים
Greece and the islands- אתר יוון והאיים

טיול בצפון יוון ההררית - מור חנאי

שמעתי עליה בפעם הראשונה מחברות שטיילו שם בשנה שעברה, ואז המשפחה של בן זוגי החליטה לנסוע לשם ופתאום הרגשתי שאולי יש משהו שאני מפספסת. משיטוט מהיר בגוגל מצאתי שהמילה 'פיליון' לא מתיישבת עם יוון שהכרתי, מה הקשר הרים וירוק? ואיפה כריתים והכל כלול? מה שהתחיל כיעד שנדמה הכי שגרתי בתפריט של החופשות בשנים האחרונות, הביא נוק- אאוט. אתחיל בהמלצה אישית - עד כמה שאתם מתכננים, תשאירו מקום גם לבלתי צפוי. צפון יוון היא כזו, מלאה בהפתעות, הרפתקנית ולא שגרתית (ותיכף זה יתחבר עם איך מצאנו את עצמנו ישנים בלילה הראשון ברכב שכור ברחובות אתונה). אז כמובן שתדעו לאן אתם נוסעים, תסגרו מלונות ותצטיידו בחוברות, אבל תשאירו פתח קטן ללכת לאיבוד ולהגיע למקום שלא ידעתם עליו, להיתקע עם הרכב ליד עדר כבשים בצידי הדרך ולתרגל את המשפט "אני לא מאמינה שזאת צפון יוון" פעם ברבע שעה.

ועכשיו - למה העברנו את הלילה הראשון ברכב?

נחתנו קרוב לחצות, חוצים את שדה התעופה בחיפוש אחר הרכב (אקסטרה אקסטרה לארג' - 9 מושבים לארבעה אנשים. ואל דאגה, בהמשך הרכב יתחלף). בעודנו מנסים לנווט את עצמנו אל המלון באתונה, לילה לפני הנסיעה לצומרקה. למדנו שהיא עיר מגניבה וצעירה (לפחות במרכזה לשם הגענו), עם הכי הרבה אין כניסה שאתם יכולים לדמיין, כך יצא שלמצוא את המלון שלנו לקח שעה וחצי. לאחר המסע והגילוי שהמלון חי וקיים, יצאנו שמחים וצוהלים בשלוש לפנות בוקר רק בשביל לגלות ש.. ההזמנה היתה לחודש קדימה בדיוק. כן מור, ארגנת לנו אחלה לילה הרפתקני. בקצרה - לא היה שם מקום כבר, ולא הצלחנו למצוא מלון חלופי שיכל לקבל אותנו, ואם זה לא מספיק - בוקינג לא אפשר לחפש יותר את הלילה הזה (כי בארבע בבוקר מי המצחיקול שיחפש). אז כן, כך יצא שאת הלילה הראשון ביוון עשינו בואן של תשעה אנשים, במרכזה השוקק של אתונה, כשאני מצחצחת שיניים בחוץ - גשם זלעפות (הסופה זורבה הגיעה גם לשם), רוח, בוא נגיד שניסינו להחנות את הרכב מתחת לגגון על מנת שהגשם לא יפריע לנו לישון. רגל שמאל על חלון הנהג, רגל ימין הודפת את הראש של אחותי שעשתה כרית מהאמברקס. בחיים לא צחקתי ככה, זה היה לילה באמת קורע מצחוק. אחרי הכל - לא בכל יום אתה הולך לישון במושב הנהג עם המשענת לאחור ומגלה שנחתת על ראש של מישהו אחר שכבר התמקם שם

 Magic Hour בצומרקה.
אז הנסיעה לצומרקה היתה מאתגרת, כי אף אחד לא באמת ישן - עשינו משמרות נהיגה לרקע שירים חצי יוונים חצי אמריקניים, נוהגים על כבישי ענק כשמעלינו מטר שלא מבייש גם את פוסידון. עברנו בתעלת קורניטוס, מרוב שהמראה היה עוצמתי, מצאתי את עצמי פשוט מאטה בצורה מסוכנת עד שהבנתי שניתן ללכת לשם רגלית על הגשר. הגשם היה כל כך חזק, שבשלב מסויים שלושת המטריות שהיו לנו הפכו כיוון, ואנחנו מנסות לצעוק אחת לשנייה איך להתייצב כשמצדינו האחד שובל המכוניות ובשני תהום ענק. זה היה מראה שאתה לא מצליח לעכל, כאילו מישהו לקח סכין וחתך חתיכה מהאדמה כשהוא משאיר תהום צרה ומאוד עמוקה. אח"כ הגיע גשר ריו שגרם לנו להרגיש אמריקה. הגענו לצומרקה אחרי עצירת אוכל, כשאנחנו מתבוננים עליה מתוך ענן ורואים מולינו קשת על רקע צבעים ורודים שצבעו את השמיים. הגענו לעיירה פרמנטה בחושך מוחלט, עייפים אך מרוצים, למלון שאני כל כך אהבתי שבא לי כבר לחזור - Anavasi. תדמיינו בית עץ גדול עם אבנים משתלבות, שמשקיף על יער ירוק והרים, גובה הדשא משתלב עם עננים. כורסאות מכרבלות, חדר אוכל שמשקיף על הנוף בעל חלונות ענק, מרפסות אישיות שמאפשרות לך להרגיש בתוך הטבע, מקלחות מפנקות, סאונה, בריכה, ואווירה כפרית שגורמת לך להרגיש שאתה יכול לחיות שם לעד. אז כן, גם אם לא היינו מבלים לפני את הלילה ברכב, זה מקום שווה מאוד להגיע אליו בצומרקה. (לחובבי הHygge  מחכה הפתעה כפולה, נדמה שמישהו עיצב את המקום תחת חשיבה קפדנית על התורה הדנית לחיים הטובים).
מעיינות קויאסה. נהנים גם מהדרך..
מעיינות קויאסה היו מנת הפתיחה של מסלולי הטיול, לאחר הליכה לא ארוכה של חצי שעה בערך ומעבר בבית קפה קטנטן על גדות הנהר בו גילינו לראשונה את "תה ההרים" (מיותר לציין שחזרנו לארץ עם מסה שלו), גילינו את המעיין, ומעיין קויאסה, כמו צפון יוון כולה, מצליח לגרום לך להנות מהדרך ולא רק מההגעה אליו. אחריו התפנקנו בארוחת צהריים בכפר קאלאריטס במסעדת "נפוליאון", הכפר היה שקט כל כך שלרגע התבדחנו שמישהו ביצע בו פוגרום, ואז גילינו את נפוליאון, על שמו המסעדה. הוא דיבר כמעט רק יוונית והצלחנו לתקשר עם הרבה פנטומימה ורצון טוב לאוכל שלו. זה היה פשוט, הוא אמר את המנות ביוונית ושברי אנגלית מזכרונו, אנחנו השלמנו את מה שלא הבנו ובסופו של דבר אמרנו לו להביא הכל. בזמן שחיכינו לאוכל ביקשנו את רשותו לאכול מהענבים שעיטרו את חופת הגפן שמעלינו. אלו הענבים ה-כ-י טעימים שאכלתי מימיי. 
האוכל היה טרי וטעים כל כך שביקשנו עוד, נפוליאון סיפר לנו על המשפחה שלו, על הענבים ועל הכפר. הוא צ'יפר אותנו בקינוחים אישיים שהכין, ותנחשו מה עוד אכלנו לפני שעזבנו את המקום. החלטנו לחזור למלון ולאגור כוחות לקראת ארוחת הערב. מודה שהיה קשה לעזוב אותו אחרי שני לילות בלבד. אבל אל דאגה, המלון הבא עזר
חלונות ענק משקיפים לטבע. Anavasi.

בעודנו יוצאים לכיוון זגוריה, החלטנו לעצור בדרך לקפה ומאפה ביואנינה, על גדות האגם. לאחר שיטוט קצר לאורך האגם המשכנו בדרכנו, ואז - הרכב נתקע, במזל גדול ליד משתלה של אישה מקסימה שעל הדרך התייעצנו איתה לגבי המשך המסלול מזווית מקומית. מאחר ולא רצינו לבזבז את היום על לחכות לרכב חלופי (שיצא מסלוניקי..) סיכמנו עם חברת ההשכרה שהם יממנו מונית שתמשיך את הטיול לאותו היום עד המלון ושם יחכה הרכב החלופי. וכך נהנינו להמשיך ליער האבנים, שעד היום אני לא מבינה איך פרוסות האבן נוצרו בדרך טבעית. בדיעבד כנראה שלא נכנסנו רגלית בנקודה הנכונה אבל היה יפה וג'ונגלי ללכת בתוכו ולגלות עוד ועוד אבנים משתלבות עם הצמחייה. סיימנו בתצפית אוקסיה, המשקיפה אל משהו שאפשר לתאר רק כאל שמיכת עצים שזורמת בעמק, ירוקה וצפופה. ישנו שלט שמזהיר על כך שמנקודה זו והלאה, במידה ותמשיך זה על אחריותך בלבד. (ואין צורך לציין שהיו אנשים שם שעשו זאת, אני מקווה שהם עוד איתנו).

הגענו לכפר אנו פדינה, ואחרי שהצלחנו למצוא את המלון (זה לא היה קל גם לנהג המונית) נכנסנו בשער אבן גדול מאחורי גרם מדרגות קטן עם השלט "Amarylis". מלון בוטיק בסגנון צרפתי, עם גן ירוק בחוץ הישר אל השקיעה. יאניס, בעל המלון המקסים קיבל את פנינו בתה וקפה, המליץ לנו על מקומות טובים לאכול, והסביר שעקרבים שחורים לא קטלניים כמו שחשבנו. לאחר מנוחה קצרה ומקלחת טובה הגיעה הארוחה שהיתה אולי השיא הקולינרי שלנו ביוון - מסעדת sta ritsa  שמנוהלת ע"י משפחת חוואים, "כל מה שתאכלו שם, הם מגדלים בעצמם", וכך היה, נסיעת לילה קצרה של 10 דק' ופגישות מזדמנות עם חיות בר לצידי הכביש הביאו אותנו אל המסעדה שמתפקדת גם כמלון. נכנסנו פנימה אל חדר כניסה שנראה חמים וכפרי, את פנינו קיבלה בחורה מקסימה שאמרה שאמנם היא לא מקבלת כבר בשעות האלו אנשים אבל כנראה אחרי שראתה את הרעב שהיה לנו בעיניים יחד עם הרצון להצטופף ליד האח היא הזמינה אותנו להיכנס לתוך חדר עץ מהודר שבסופו שכנה אח, קבוצת תיירים גרמנים היו באמצע הארוחה ורק להריח את האוכל פתח את התאבון שכבר היה.

 השקיעה בחצר מלון Amarilys.


לאחר שסיימה לספר לנו על התפריט, אמרנו לה שתביא את הכל (זה עבד טוב גם כאן), תוך דקות ספורות השולחן התחיל להתמלא בכל טוב, סלסלת לחם טרי, בשר נימוח ברוטב עם תפוחי אדמה צרובים בגריל, שעועית ענק ברוטב חלומי, סלט יווני ועוד אחד ירוק, ציזיקי (כי זה הבסיס להכל) ועוד ועוד. מבחר צבעים טריים עיטרו את השולחן ואנחנו רק הפקנו קולות עונג על רקע האח המתפצחת. לקינוח קיבלנו ערמונים שאח שלה הביא לה מפיליון (ולאחר מכן כשהגענו לשם קטפנו מהעץ בעצמנו). זה היה כל מה שצריך לערב חורפי ואינטימי, מלא באוכל, ריחות טריים וחמימות. חזרנו שבעים ומרוצים.

"כל מה שתאכלי הם מגדלים בעצמם".

הבוקר הבא התחיל בגשר אריסטי היפיפה על נהר הוידומאטיס, בו יצאו לדרך מספר סירות ראפטינג (רשמתי לי את זה לפעם הבאה). משם המשכנו לחלק העיקרי לאותו היום- מסלול לנהר הוידומאטיס, כי לכל אחד חייב להיות מקום שבו הוא ילך לאיבוד. התחלנו בהליכה מפפיגו, על פי הנחייה לדרך הקצרה ביותר מהמקומיים, ירידה שהיתה אמורה להיות 45 דק' ארכה שעתיים ובלי אופק לנהר. את שומעת את המים ויורדת ויורדת, ועוד קצת ועוד, ובשלב מסויים, הבנתי כמי שהובילה, שזה נהיה לא אחראי לרדת עם בקבוק מים שמלא ברבע לשלושה אנשים שהפכו לצמאים יותר ויותר, כך שהתחלנו להתקדם חזרה תוך תורנות שתייה שלא מביישת חיילים במדינת אויב. אחרי שלוש שעות וחשש קל עד בינוני שאמא שלי לא תשרוד את זה, וגם כמה קריאות להר שחזרו בהד כפול, הגענו חזרה לפפיגו. בתזמון מושלם לארוחת הצהריים קיבל אותנו גשם מרענן, אחרי מרקים צבעוניים בליווי לחם טרי וציזיקי, מבחר מנות עיקריות ושוקו לקינוח (יוון החזירה אותי לחוויית השוקו - תודה לך על זה). הלכנו לראות את גבי המים של רגובו שלשמחתנו היו ממש במרחק מטר מהכביש, אה וכמובן שעצרנו במקום הלא נכון, ובגלל שובל שנראה שמישהו פילס בירוק לצד הכביש החלטתי שהגענו, טיפסנו בעזרת ענפים, נעזרים אחד בשני ונהדפים על ידי ענפים שמנסים לצעוק עלינו שאנחנו לא במקום הנכון. לאחר דק' ארוכות מדי הבנו שכבר היינו אמורים להגיע ומיד בחזרה אל הכביש ראינו איך לא, שני מטרים קדימה בכביש - שער ענק עם הכיתוב "גבי המים של רגובו" כשאת המים רואים איך לא - מהכביש. יאמר לזכותי שלעולם לא טענתי להצטיינות בניווטים.


בערב היה חורפי למדי. מצויידים בכוסות תה הצטופפנו במיטה הצרפתית וצפינו ב"אי.טי" תוך שאנחנו מכרסמים חטיפים יוונים ובחוץ סערה. הבוקר האביבי הגיע בעיתוי מושלם וכינס אותנו לארוחת בוקר ששילבה בורקס טרי, ביצים קשות, סלטים, עוגת בית שהוכנה במיוחד בשבילנו (אנחנו היינו האורחים היחידים במלון כך שהארוחה הוגשה ישירות לשולחן). שבעים ומרוצים התחלנו בדרך אל פיליון, דרך מטאורה ולפניה מצובו - שאני מבינה עכשיו למה קוראים לה השוויץ של צפון יוון. הפסקת תה, סיור בחנויות מקומיות והצטיידות בשמן זית וגבינות קשות הביאו אותנו למתוח את הזמן עד כמה שיכולנו במקום. ממשיכים בדרך למטאורה, הבטחתי לעצמי לישון בנסיעה הזאת אבל זה בלתי אפשרי כשהנופים כל כך עוצרי נשימה, סיכמתי עם עצמי שאישן בהזדמנות אחרת. הגענו למנזר הגדול ביותר, טיפסנו אלף מדרגות בערך ובדיוק אז דלת הכניסה שלו נסגרה (עשר דק' לפני הזמן). אז הלכנו לאחד אחר (יש המון), וניסינו להבין איך זה הגיוני שהמנזרים האלו קיימים על צוקי הענק הללו וכמה אנשים קיפחו את חייהם בניסיון להעמיד אותם במקומם.


 איך בנו את הדבר הזה?
 


ואז הגיעה ארוחה טעימה, כאילו לא היו מספיק. שבעים ומרוצים (זו הפכה לסיסמא של הטיול שלנו), המשכנו לכיוון הכפר חורפטו שבפיליון. תדמיינו את הקו הכי זיגזגי שאתם יכולים לדמיין - בכזה נסענו, ואז הבנתי למה אמרו לי ש"אם בצומרקה וזגוריה הכבישים מפותלים, תחכי לפיליון". אז הגענו למלון די בסיסי בצמוד לחוף, ואכלנו במסעדה על קו החוף, שלימדה אותנו ששתי כוסות יין יכולים לעלות יורו (לשתיהן יחד כדברי בעלת המקום), אחרי פסטה פסטו, סלט ויין (כי עוד לא לגמרי התאוששנו מארוחת הצהריים), הגיעה השעה לישון.

בבוקר התעוררנו לנופיו המרהיבים של פיליון (הגענו לילה לפני בחושך). מרבד כחול של מים פרוס לפנינו ואנחנו מוצאים את עצמנו מנשנשים ענבים סגלגלים מהגפן שנחה מעלינו. אחרי ארוחת בוקר והצטיידות בשעות שינה יצאנו לחקור את האדמה עליה פיזזה מריל סטריפ במאמה מיה בחוף דמוחארי, כשבדרך אנחנו צופים בסצנה הידועה. בצמוד לחוף ישנה מסעדה שמשקיפה עליו, על קירותיה אפשר לראות תמונות של מריל סטריפ עם בעל המקום, תמונות מההפקה ועוד כתבות בעניין. התיישבנו לאכול (זו היתה הפעם הכי חצופה שלנו, רק סיימנו ארוחת בוקר ותכננו שזו תהיה עצירת קפה ועוגה). כשביקשנו תפריט, בעל המקום, אותו בחור בר מזל שנפגש עם מריל וטען שהיא זו שביקשה להצטלם, הזמין אותנו להיכנס ולבחור מהסירים "כי ככה תוכלי לראות בדיוק מה את מזמינה", אז נכנסנו למטבח הריחני כשהוא פותח את הסירים בזה אחר זה וגל מפתה של ריחות מצית את תאבוננו מחדש (אני לא מבינה איך זה קרה כל כך מהר). הרכבנו ארוחת צהריים לייט, כי עדיין לא 12 בכלל. אחרי פטפוטים ובהייה בכחול האינסופי המשכנו לכפר צאגאראדה, לראות את עץ הדולב הענק. תוך כדי הפלאשים שמנסים להכניס את כל העץ לתמונה אחת (בלתי אפשרי), הבחנו בסמוך במבנה ירוק מהפנט בעל שבעה מפלסים ושבחזיתו גן פסטורלי ששכן על נחל, לאחר מכן הבנו שהוא בית מלון והחלטנו שנגיע אליו בפעם הבאה (יש כבר תוכניות). התחלנו בהליכה לאורך ערוץ נחל קטן, בסמוך לעץ הדולב, שהשתרך בין שובל של עצים שהסתירו את אורכו. תוך דילוג בין גשרי עץ החוצים אותו הבחנתי בקיווי שגדל לו ככה בטבע! התרגשתי כאילו ראיתי את מריל בכבודה ובעצמה, תוך מאמץ קבוצתי הצלחנו לקטוף לנו קיווי וחזרנו שמחים לרכב, ממשיכים למילופוטאמוס -  חוף שבאמת אפשר לבהות ביופיו שעות. נשכבנו לנו על האבנים כמו חרדונים כשלרגלינו תרמילי ערמונים (מילא חוף משגע אבל ערמונים גם?), הגלים התנפצו משמאלנו, אחלה מדיטציה.

ערמונים על החול. מילופוטאמוס.


השעה היתה בין ערביים והחלטנו לעשות את דרכנו חזרה לבית המלון כשכל הדרך מימיננו, בצד התהום, שכנו אינסוף עצי ערמונים. לבסוף הבחנו באחד שהיה על מישור יחסי בצד הלא מסוכן של הכביש. הרגשתי כמו בסרט של דיסני, מלקטת לי ערמונים. גיליתי אגב שמדובר בפרי קוצני להפליא, כך שהדרך הבטוחה ביותר היא לפצח את התרמילים שנשרו מהעץ ולחלץ מהם את הערמונים. שמחים ומרוצים מהשלל חזרנו למלון למנוחה קלה והתארגנות לארוחת שישי. מתוך הבנה שזה ערב שישי חגיגי, ושמחר המטוס יזכיר לנו שלכל כיף יש חזרה למציאות - החלטנו לנסוע למסעדה של ניקי בכפר זגורה. אחרי דרך פתלתלה במיוחד (טענתי שגם אם נאכל הרבה נוציא את זה בחזור אז זה בסדר), הגענו בגשם למסעדה חמימה, המלאה עד אפס מקום. תפסנו מקום קרוב לאח, עליה גם עמד סיר מרק ענק וחיכינו בקוצר רוח למנות שראינו מכל עבר על שולחנות הסועדים. ניקי, בעלת המקום אשר מבשלת מטעמי זהב הגיעה ונתנה לנו סקירה ארוכה של המנות (כי התפריט ארוך מדי ואנחנו רעבים). הזמנו כמעט את כל מה שהיא אמרה (ואז הבנו שזה היה חסר פרופורציות בעליל). לשולחן התחיל לזרום אוכל מסורתי מופלא שגרם לנו לפעור עיניים אחד לשני בעודנו נותנים ביס בזוקיני הממולא (מסתבר שהם ממלאים את הפרח שלו, חד פעמי לחלוטין). יצאנו משם איך לא - שבעים ומאוד מרוצים. תמימים לחשוב שמצאנו "דרך קיצור" לחורפטו שלא תביא להקאה קולקטיבית מהפיתולים, החלטנו בהוראת 'גוגל מאפס' ללכת על קיצור וירדנו לדרך עפר עם הג'יפ, עד לרגע זה אני לא יודעת לומר מה היתה המטרה של גוגל חוץ מלאבד תיירים תמימים באמצע הלילה. וכך הוא הראה לנו שאנחנו בדרך הנכונה ואנחנו הלכנו ואיבדנו את עצמנו לדעת (צוק וים משמאלנו, שביל צר וחושך מוחלט), בעודנו עוקבים אחרי הפנסים של הרכב ומנסים לשחזר את צעדנו חזרה לכביש, חלק מאיתנו, מבלי להזכיר שמות, יצאו בפאניקה ובצורה בלתי אחראית מהרכב וגרמו לי לחשוב לרגע שנפלו מהצוק (היינו בהחלט קרובים אליו), ואז הגענו למבוי סתום ונאלצנו להסתובב והתחפרנו ופגשנו כלב חמוד ודחפנו את הרכב ובסוף, אחרי יותר משעה וחצי בשביל לא ידוע שמוביל לשום מקום ושוטטות קצרה רגלית עם הפנס של הפלאפון (אחת מלפנים ואחת מאחור, מינימום סרט אימה), הצלחנו אחרי סדרת ניחושים מושכלת לחזור לכביש הסלול. זה היה מאוד מצחיק ועם זאת יש להודות שאני גם שמחה שמצאנו את עצמנו במלון בסוף הלילה.

את היום האחרון הקדשנו לחוף המערבי, דרך נסיעה בפורטריה ומקריניצה הציוריות הגענו לוולוס, עיר נמל שוקקת. החלטנו שאחרי בילוי במאפייה קראנצ'ית ומנוחה בקפה באחד הרחובות הקרובים לנמל, הגיע הזמן לסיום מתוק - שופינג. זארה, סטרדיווריוס, פול אנד בר, אייץ' אנד אם ועוד כמה במחירים שאי אפשר לסרב להם, מצאנו את עצמנו מחדשים מלתחה לארון החורף. חזרנו לאתונה דרך האוטוסטרדות, עדיין לא מוכנה להירדם כי אלה השעות האחרונות. הגעתי לטיסה כשכל מצבור העייפות שלי מתדפק על עיניי, אני חושבת שנרדמתי עוד לפני שהמראנו, מתחילה לעכל את כל הכיף הזה שהיה לי. תודה לך יוון, על שלימדת אותי את כוחו של הקסם והבלתי צפוי, אנחנו עוד נתראה בקרוב, זה כבר בטוח.

אשן בפעם אחרת.


כתיבה : מור חנאי, עבור אתר יוון והאיים [ הצילומים מקוריים ] .


ראו גם : צפון יוון ההררית
ראו גם  : חוויות מטיול בוטיק פרטי עם סיון זמיר ואכיליס פאפאפטימיו
ראו גם : השכרת מיניבוס או ואן עם נהג / מדריך מקומי לטיול בצפון יוון
ראו גם : מסלול כתוב לביצוע עצמאי בצפון יוון [ המסלול המודולרי ]
ראו גם : מלונות מומלצים בצומרקה, זגוריה, יואנינה ומצובו




Greece and the islands- אתר יוון והאיים





Powered by Israel-Greece.com & Clickgo.co.il